החלטה בתיק בר"ע 42575-02-12

1.     לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (הרשם תומר סילורה, תיק דמ"ר 1524-10-11) מיום 8.2.2012, בו התקבלו בחלקן תביעותיו של המבקש שהסתכמו בסך של 5,595 ש"ח. הפסיקה נעשתה מכוח סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן : סעיף 79א'), ועל פיה חויב המשיב  לשלם למבקש  סך של 4,500 ש"ח נטו.

2.      על פי גרסת המבקש הוא הועסק במסעדת "אנוק" שבבעלות המשיב, בתפקיד טבח, במשך כשבעה חודשים. עם סיום עבודתו דרש המבקש מהמשיב את שכרו עבור ימי עבודתו בחודש אוגוסט 2011, ונדחה.

3.      בכתב התביעה דרש המבקש: תשלום שכר עבודה, עבור 13 ימים בחודש אוגוסט 2011, בסך של 4,135 ש"ח;  פדיון ארבעה ימי חופשה בלתי מנוצלים  בסך 1,272 ש"ח; הוצאות נסיעה בסך 188 ש"ח. סך כל תביעתו הכספית הסתכמה כאמור בסכום של 5,595 ש"ח. בנוסף לאלה תבע המבקש פיצוי עבור הלנת שכר, ופיצוי בגין עגמת נפש, שנגרמה לו בשל עיכוב בתשלום המשכורות.

4.     לאחר שכל צד הציג את טיעוניו (הצדדים לא היו מיוצגים), הציע בית הדין האזורי לצדדים, לפסוק לפשרה בלא הנמקה לפי סעיף 79א'. הצדדים נתנו הסכמתם בכתב להליך ולכך שפסק הדין ינתן  ללא הנמקה . בית הדין האזורי פסק למבקש על פי הסכמה זו סכום כולל של 4,500 ש"ח  נטו.

5.     בבקשת רשות ערעור זו מעלה המבקש בתמצית, טענות אלו: בפסק הדין לא מופיעה התייחסות לפיצויי הלנת שכר; הסכום שנפסק נמוך מהסכום המקורי אותו דרש; לא נדונה בקשתו לפסק דין בהעדר כתב הגנה.

      דיון והכרעה

6.     לאחר שעיינתי בכל המסמכים הרלוונטיים שבתיק בית הדין האזורי, הגעתי  למסקנה, כי בית הדין האזורי בהחלטתו לפשרה לפי סעיף 79א' נתן את דעתו לכל החומר שהובא בפניו ולטענות הצדדים, ולא מצאתי כל טעות המצדיקה התערבות בהחלטתו זו. מעבר לדרוש נציין כי טענת המבקש בדבר גובה הסכום שנפסק לו דינה להידחות, הן משום שהסכום שנפסק קרוב  לסכום אותו תבע המבקש בכתב התביעה, והן משום שמדובר בפשרה שבעצם מהותה אינה פוסקת בהרבה מהמקרים את מלוא הסכום שנתבע. הטענה לאי פסיקת פיצויי הלנת שכר דינה להידחות, הן משום שמדובר באיחורים קלים של " כמה ימים" בהעברת המשכורות, והן משום שמדובר בפסיקה לפשרה, שאינה מחייבת בהכרח פסיקת סנקציה  הנושאת אופי  מעין עונשי.

7.     טענת המבקש לחוסר התייחסות לבקשתו למתן פסק דין ללא כתב הגנה נגד המשיב גם היא דינה להידחות. בית הדין האזורי דן במועד הקבוע להוכחות גם בטענות ההגנה של המשיב שהושמעו במהלך הדיון. שיקול הדעת של בית הדין לדון בתביעה לגופה, ולא להתעכב בטענות טכניות פרוצדורליות, אין בה כל פגם ואינה מצדיקה את התערבותי.

8.     הסכמת הצדדים לפסיקה על פי סעיף 79א' פירושה הסמכת  בית הדין לדון בכל הנושאים והטענות שבמחלוקת בתיק זה  ולפסוק בהם על דרך של פשרה.

9.     על מהותה של הפשרה עמד בית המשפט העליון בפסיקתו, כדלקמן:

"מהי פשרה? בלי למצות, נראה לי, כנקודת מוצא נוחה לדיון, כי ניתן להגדיר פשרה כ'הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם'... באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי 'בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך' (חוזים, בעמ' 736).

בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה...

מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה".

 ובעניין אחר :

א.      הסכמת בעלי-הדין לפי סעיף 79א לחוק אין בה כדי לשלול מהם, מעיקרא, את הזכות לשוב ולפנות לערכאת ערעור כדי להעלות בפניה את השגותיהם בעניין תוצאותיה של הפשרה. עם זאת, עילות ההתערבות בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל. בית-המשפט ייטה להתערב בפסק-דין של פשרה אך ורק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו (344ז - 345א).

ב. (1) יש שפסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על "כללי צדק טבעי" (הנשקלים במאזני המשפט), כגון פשרה המביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו גם עקרונות של חירות, צדק, יושר ושלום ויש שפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג (346ב - ג).

     (2) פשרה מכאנית המבוססת תמיד על חלוקת נושא התביעה בין בעלי-הדין היא פסולה, משום שהיא שרירותית ובלתי סבירה, ומשום שאינה מביאה בחשבון את כל יסודות הסכסוך שבין בעלי-הדין. פסיקה בדרך של פשרה אינה מתייחסת אך לפן המהותי והיא יכולה להתייחס כל כולה למישור הפרוצדוראלי ולדיני הראיות. צדדים המפקידים את ענייניהם בידי בית-המשפט על-מנת שיפסוק בהם על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם ומשום כך גם לא נקבעו סדרי דין ודיני ראיות להליך הפשרה (בניגוד להליך הפישור והבוררות). לפיכך, גם התדיינות שאינה מצריכה ניהול מסכת שלמה של הוכחות והבאת ראיות, ואפילו כל כולה על-פי הדין המהותי, הינה בגדרה של פסיקה בדרך של פשרה (346 ד

     3) בית-משפט אשר בעלי-הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך "על דרך הפשרה", אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין רק משום שהיא "נגועה" בחיסרון שהיא חופפת את הדין המהותי. עם זאת, ברור כי בעלי-הדין יכולים למקד את העניינים שבהם מבקשים הם את הכרעתו של בית-המשפט על דרך הפשרה, על-ידי אמירה מפורשת בהסכם הפשרה ובכך למנוע פסיקה שעל-פי הדין המהותי. אולם, משלא עשו כן ומסרו את כל העניין להכרעתו של בית-המשפט יכול בית-המשפט לפסוק על-פי שיקול-דעתו בין לדין ובין לפשרה. במקרה דנן הסכם הפשרה מסר לבית-המשפט סמכות רחבה ובכללה האפשרות לדחות את התביעה כולה (347ה-ז)

10.            כאן המקום שוב להדגיש כי פסיקה לפשרה אין פירושה פסיקת מלוא סכום התביעה, וכי בעצם ההסכמה לפסיקה לפשרה יש מרכיב של ויתור מראש תוך לקיחת סיכון מודע. כאמור עילות ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות ביותר, וכי במקרה זה הוסכם בכתב, כי בית הדין יפסוק ללא הנמקה.